זה לבנים או לבנות?
אני משוחחת עם אמא באיזה תור. מחליפות איזה מתכון ואני מציעה לה להצטרף אלי עם הילדים לחוג יוגה ואני מקבלת תשובות כמו- 'אה... יש לי בן' או- 'יש לי רק בנים אין לי בנות '
מה שהעלה בי תהייה על עצם ההבחנה בין חוג לבנים וחוג לבנות ואיך בעצם הכל מתחיל בהבחנה המגדרית. ובשביל לטפל בעניין הכל כך מורכב הזה צריך להתחיל מהשונות הבסיסית בין המושג מין למושג מגדר. יש מין זכר ומין נקבה. יש בנים ויש בנות ויש הבדלים בין המינים. בזאת אני מסכימה לגמרי. יש צרכים שונים לזכרים ונקבות בטבע. מבנה גוף שונה וללא ספק רצוי בעיני מאוד שכל מין ימצא את המקום בו הוא-היא מרגישים ומרגישות בנוח וירגישו חופשי להיות מי שהם-הן בהתאם לצרכים, תחושות ורצונות בסיסיים... הופה... פה נכנס המגדר. פה נעמדים החיישנים הפמיניסטים- מה פתאום הבדלים? אז למען הסדר הטוב והאנרגיות החיוביות- הבחנה בין המושגים- 'מין' הוא מושג אובייקטיבי. וכן, יש הבדלים אובייקטיביים בין המינים. 'מגדר' הוא מושג מודרני, שהוסיף למילה 'מין' נופך נוסף- ריבודיות. ריבודיות בפירושה הפשטני היא היררכיה מעמדית. למה קשה לנו היום, לייצר חברה שיוויונית? כי על מנת להגשים את הצרכים הבסיסיים הראשוניים שלנו אנחנו מחוייבות להודות בכך שיש הבדלים בין המינים. וברגע שאנחנו עושות זאת, כאן בתרבותינו, שהמציאה את המילה מגדר, אנחנו נופלות לריבודיות. אנחנו מורידות ממעמדינו. מסובך? האמת שזה די פשוט. הביטו בחברה שלנו- אנחנו מגדירות מקצועות, תחביבים, צבעים ותחומי עניין בהתאם למגדר. לא למין. כשאני רוצה לקנות בגד, צעצוע, אפילו רהיט, אוטומטית המוח מתכוונן ל- האם זה לבן או לבת, האם גברי או נשי. וכך גם מתנהלים המוכר-ת בחנות. למה אני לא פשוט יודעת מה אני צריכה, ומוצאת את מה שמרגיש לי נכון? בגלל שאנחנו לא חיות בחברה אשר פועלת מתוך צורך אישי אינדווידואלי של מי שחי בה. בטבע- אני צריכה משהו, אני רוצה להאכיל את הגורים שלי, אני צמאה, קר לי, חם לי, משעמם לי, אני יוצאת החוצה ומחפשת. יצא מכך שאני אמצא את מה שמתאים לי שגם תואם למין שלי, אך אין בכך התעסקות. מה שקורה בחברה שלנו זה, שנוצר בלבול בין הצורך הראשוני שלנו לבין מה שנכון לנו חברתית. אפשר לומר שממציאים לנו צרכים ואנו צורכים בהתאם. צעצועים מגדריים, חוגים לבנים וחוגים לבנות. ידעתן שחולצות של בנות הן בעלות מבנה צר יותר מאשר חולצה של בנים שהיא רחבה בהרבה? זו לא הבחנה מינית תואמת גוף. זו החלטה תרבותית תואמת מגדר. אנחנו היום מרגישות צורך, לפי מה שמישהו המציא בשבילנו ולא בהתאם לתחושתינו הראשונית. האם יצא מכך שאני מוצאת את מה שמתאים לי? או את מה שחונכתי לחשוב שנכון לי מגדרית
אז איפה נכנסת פה היוגה? בקשיבות. בלתת לילדינו את מתנת ההתבוננות פנימה. לא החוצה. לא לדוגמנית ומה היא לובשת, לא לצעצוע החדש שלכולם יש ואני חייב גם. להתבונן פנימה לעצמינו. להכיר את עצמינו ומשם להניח לילד להתפתח ולגדול להיות מבוגר עצמאי ובטוח בעצמו שעושה החלטות שנכונות לו, להיות ילדה שמתפתחת לאשה שיודעת מה היא רוצה ומה נכון לה וזה מתחיל מכאן ועכשיו. ידעתן שרוב מה שמוגדר בחברה כהפרעות קשב מסוג היפר מופיע אצל בנים? מה קורה לאנרגיה הזו בגוף שמשתוללת? מה אנחנו עושים כדי באמת לענות על הצורך של הילד וכמה חשוב שנמצא יחד, מקום להשתחרר בפעילות שעושה לנו טוב כמשפחה ונאפשר לו שקט פנימי. ידעתן שרוב הפרעות האכילה מופיעות אצל בנות? איך אנחנו מלמדות בנות, ילדות, נערות לאהוב את גופן? ליהנות מאוכל, לנשום עמוק ובגאווה במי שהן ואיך אנחנו מהוות מודל חיקוי ראוי למענן. בואו נניח לבן ולבת שלנו לגשת ולבחור מהלב אם זו החולצה הורודה על המדף או כפפת האגרוף. מי מוסמך או מוסמכת כאן להחליט למי מתאים מה? וכן, יש הבחנה בין המינים. אני מתבוננת אחרת בילד המתרגל ובילדה המתרגלת ויוגה לנערות זה שיעור שונה ונפרד מיוגה לנערים. יש הבדלים ויש צרכים שונים ואני מייחסת לכך חשיבות רבה, ועדין, זה לא מה שלימדו אותנו לחשוב. גם אנחנו ההורים זקוקים לפוקוסינג, התבוננות פנימה וקשיבות
